בנים אתם וגו׳. מובן שהוא הקדמה וטעם לאזהרה שאחריו. וכפירש רש״י ורמב״ן ז״ל אבל קשה אם הוא טעם אם כן למה זה כתבה תורה עוד טעם אחר האזהרה כי עם קדוש אתה וגו׳ אלא משום דבאזהרה דלא תתגודדו נכלל שתי משמעות וכדאיתא ביבמות פ״א. חדא גדידה בבשר על מת כמו ולא תשימו קרחה וגו׳. שנית לא תעשו אגודות אגודות. ואינו אסמכתא כמבואר בסוגיא דאמר ר״ל לר׳ יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות וכו׳ הרי דמקשה בפשיטות וכ״כ הרמב״ם הל׳ עבודת כוכבים פי״ב ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני ב״ד בעיר אחת כו׳ מעתה הקדים הכתוב טעם בנים אתם לה׳ לאזהרה שלא תעשו אגודות אגודות. כיון שאתם בנים לה׳ ע״כ אין ראוי שיתראה שנפרדים אתם במנהגים השייך לתורתו דטבע הבנים להיות הולכים בדרך אחד. מיהו בשני ב״ד או בשתי עיירות אין ניכר פרידתן כ״כ. וכן שנוי מנהג מה שאינו שייך לתורת ה׳ אין בזה אזהרה:
ולא תשימו קרחה וגו׳. עי׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ט כ״ז וכ״א ה׳:
כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ וגו׳. נתן המקרא שני פעמים על איסור גדידה בכלי וקרחה ביד על מת. א׳ משום כי עם קדוש אתה וגו׳ פרוש ומובדל לגבוה. וא״כ יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר״ל רצון הקב״ה הוא לכבודו ית׳ או לכפרת עון של החי שהוא גם כן כבוד ה׳ ורצונו. וראוי למי שמובדל לה׳ שיבטל צערו מפני רצון ה׳ מיהו בכי ואבילות כפי שיעור שנתנה תורה הוא רצון ה׳ לתת כבוד למת עד שכבוד המת דוחה כ״מ שבתורה ואבילות בכלל כבוד המת הוא. אבל לעשות דבר שישאר הרושם לאח״ז שקבעה התורה אין זה כבוד המת ורק הפקת צער הוא ואין ראוי לקדוש ה׳ לעשות כן. ואם כן הוא טעם מצדנו. ועוד טעם ובך בחר ה׳ וגו׳. שיהיו נכנסים ונקבצים בכם כל מי שבא לעבוד ה׳ מכל העמים כמו שביארנו ענין סגולה בפ׳ יתרו ולעיל ז׳ ו׳ וא״כ אין זה כבודו ית׳ לפני אוה״ע שיהי׳ עם סגולה שלו ממושך וממורט מש״ה כתיב בישראל בין עיניכם מקום הנראה לכל אדם אע״ג שאסור בכל הראש כמו בכהנים. וכמש״כ בס׳ ויקרא שם:
כל תועבה. משמעות תועבה הוא מה שטבע אנושי מרחק מצד שהוא אדם. אבל לשון כל תועבה משמע כל שתיעבתי לך. ונפש ישראלי ראוי לתעבו כענין ותעב תתעבנו שמרגיל עצמו להתרחק ממאכל איסור עד שנפשו קצה בהם ממש וכדאיתא במס׳ בכורות ס״פ כל פסה״מ דנבילות וטריפות נפשו של ישראל קצה בהם. ובספרי הוסיפו לכלול בלשון כל תועבה. מה שנקרא בתורה תועבה היינו קדשים בע״מ שנקראו תועבת ה׳:
זאת הבהמה וגו׳ שור וגו׳. אע״ג שפיהו גמום ופרסותיו חתוכות אך כיון שמכיר הוא מינו שהוא שור וגו׳ רשאי לאכלו:
וכל בהמה מפרסת פרסה וגו׳. משום דשה כשבים משמע ולא כלאים הבא מן הכשב ועז. כדאיתא בב״ק פ׳ מרובה ובכ״מ כל מקום שנאמר שה לאפוקי כלאים מש״ה כתיב וכל בהמה וגו׳ ובבכורות ד״ז איתא מדכתיב שה שה מרבינן אפילו כלאים. אבל התם מיירי אפילו הוא קלוט ואפשר לומר עוד שבא ללמד אפי׳ אינו מכיר שום מין יכול לסמוך על סימנין אלו ואין לו לחוש שמא הוא נדמה ומשונה כמש״כ הרמב״ן בהלכות מס׳ בכורות פ״ב ודוקא דמוחזק שנוי בדרי׳ אבל כו׳ אלא כולהי בהמות במינן ילדן עכ״ל:
כל בהמה וגו׳. עי׳ בפנים. ונראה עוד בהא דאי׳ בסנהדרין דנ״ט דבשר היורד מן השמים כשר לאכילה. ומבואר שם דאם היה דבר טמא יורד מן השמים היה אסיר. ולכאורה קשה בין לדעת הרמב״ם דס״ל דבשר מהלכי שתים אסור מדרשה דכתיב אותה תאכלו וכמש״כ באורך הר״ן פ׳ אע״פ. א״כ מנלן דהאי בשר שרי. הרי אינו שור שה כשבים ושה עזים. בין להרמב״ן דמתיר לאכול בשר אדם. קשה מנלן דבעינן בבשר היורד מן השנוים סימני טהרה. ונימא דכמו דלא בעינן שחיטה. שהרי בשמים לא נשחטו מבני זביחה. ה״נ לא בעינן סימני טהרה. איברא מזה המקרא נתיישב הכל. וה״נ נתיישב הא דאי׳ עוד בסנהדרין דס״ה ב׳ דר״ח ור״א כו׳ הוי עסקי בס׳ יצירה ואיברי להו עגלא תילתא ואכלי:
וממפריסי הפרסה השסועה. היינו שסע פרסות דכתיב לעיל ובס׳ ויקרא. היינו סדוק למעלה ולמטה ובס׳ ויקרא שפירש הכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה. מש״ה לא הוצרך לפרש תחלה וממפריסי הפרסה השסועה. אבל כאן שקצר הכתוב וכתב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא. והי׳ קשה שהרי פרסה לחוד אינו סימן טהרה כלל עד שיהיה משוסע מש״ה פירש הכתוב כאן ממפריסי הפרסה השסועה. זהו פשוטו ש״ד והדרשה ידוע. ופרסה לא הפריסו. בגמל לא שייך לומר כך אלא אינו מפריס כמש״כ בס׳ ויקרא. אבל כך דרך המקרא לכתוב בלשון השייך במה דסליק מינה לחוד וכמש״כ שם י״ג כ׳:
טמא הוא לכם. פי׳ משוקץ לאכילה. כמו בדגים ובעופות. ולא מיירי בטומאה וטהרה כאן כלל אלא באיסור והיתר ופי׳ ובנבלתם לא תגעו מבואר בס׳ ויקרא י״א ח׳:
כל צפור טהורה. ולהלן כתיב עוד הפעם כל עוף טהור תאכלו. וזה פלא. מזה למדו חז״ל בחולין דקל״ט ב׳ דצפור לא מיקרי אלא טהור. משא״כ עוף יש טהור וטמא מש״ה פירש הכתוב עד שלא הוציא הטמאים מכ״מ צפור תאכלו שאין טמא נקרא צפור אבל קודם שבא לומר דעוף טהור תאכלו פי׳ את אלה לא תאכלו והמותר כל עוף טהור תאכלו והא דכתיב אלה טהרה ודאי מיותר ולדרשה כדאי׳ שם דק״מ לאסור את השחוטה של מצורע בלאו הבא מכלל עשה. טהרה ולא שחוטה והכי דרשו בת״כ להלן במקרא כל עוף טהור ולא טמא כפרש״י:
וזה אשר וגו׳. בס׳ ויקרא כתיב ואת אלה תשקצו מן העוף וגו׳. וכאן כתיב וזה אע״ג דמסיים אשר לא תאכלו מהם בלשון רבים. והיה ראוי יותר לכתוב ואלה אשר לא תאכלו מהם. מכאן יצא הדרש וזה לרבות את השחוטה דמצורע ולאסור בעשה ול״ת. ומתפרש מהם על המקרא דלעיל צפור טהורה יש אחד שלא ניתר באכילה וקאי מהם אלמעלה ואלמטה:
למינה. כבר נתבאר בס׳ ויקרא ביאור למינה ולמינהו:
כל עוף טהור. בין שהוא מעופף על הארץ בין שהוא על רקיע השמים כמש״כ בס׳ בראשית א׳ הכל בכלל עוף:
כל נבלה. לא מיבעי מתה ממש אלא לא נשחטה כראוי הרי היא בכלל נבילה. וע״ז נותן המקרא טעם כי עם קדוש אתה. לא משום שאינו נפש נקיה לאכול נבילה וא״כ אינו אסור אלא מתה ממש. אבל לא זה הטעם אלא משום כי עם קדוש אתה וא״כ אין נ״מ איזו נבלה הכל בכלל נבילה וכיב״ז פירש הכתוב בספר שמות כ״ב ל׳ גבי טריפה להוציא מלבן של דעות משובשות. דאזהרת נבילה וטריפה הוא משום נקיות וחולי וכדומה. ופי׳ הכתוב עוד לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. שאינו דומה לנבילה שמתה מחמת חולי שאין דעת יפה של בני אדם אוכלין אותה וא״כ האיך יאכלו גר אשר בשעריך. ולהטעות ודאי אסור אלא ע״כ לא מיירי במתה ממש אלא לא נשחטה כראוי. והיה ראוי לכתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ואכלה. אלא משום דאסור לנכרי לאכול בני מעים משום אמה״ח. מש״ה דוקא לגר תושב שקיבל ז׳ מצות ולא יאכל אמה״ח רשאין למכור אפילו לאכילה ודאי משום דלא יאכל ב״מ. אבל לנכרי אינו רשאי למוכרה ודאי לאכילה אלא מוכר סתם. כ״ה בשו״ת ח״ס יו״ד סי׳ י״ט. וכתיב או מכור ולא כתיב תמכור כמו תתננה ללמדנו דאפילו ע״י שליח. דאע״ג דלקנות נבילה להרויח אסור. מכ״מ לעשות שליח למכור שרי. ועי׳ ט״ז יו״ד סימן קי״ז:
לא תבשל גדי בחלב אמו. בפ׳ משפטים ותשא כתיב אחר ביכורים. ביארנו שהיה מנהג אנשי הארץ לזבל השדות עי״ז והזהירה תורה ע״ז לישראל משום איסור בישול והנאה ורק הבאת ביכורים יברך את השדה ומכאן למדנו כל הנאות שאסורין. וכאן מיירי באיסור אכילה וקמ״ל דגם באכילה אינו אסור אלא בבישול לאפוקי אם תרו כולי יומא בחלבא מה״ת שרי:
את כל תבואת זרעך. לשיטת רש״י ותוס׳ ורמב״ן אינו אלא דגן תירוש ויצהר דמפורש בקרא דבסמוך והיינו דכתיב תבואה וכדאיתא בנדרים דף נ״ד הכל מודים דתבואה אינו אלא חמשת המינים. והא דכתיב זרעך. יש דרש מה שרוצה אתה להזריע ולהוציא השדה. והא דכתיב שנה שנה. הדרש שאין תורמין ומעשרין משנה לשנה כ״ז שיטת רבותינו ז״ל. אבל דעת הגאונים והרמב״ם ז״ל דכל זרעים היינו תבואה וקטניות חייב בתו״מ מה״ת זולת ירקות. ופי׳ תבואת זרעך מה שאתה מכניס לאוצר ולסחורה מזרעך. וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ט כ״ה ולהלן ל״ג י״ד ובכ״מ דפי׳ תבואה משמעו הכנסה בעסקיו גם מלבד הנאכל בביתו ובלשון גמ׳ הוא עללתא. ופי׳ הכתוב גדרי זרעים:
היוצא השדה שנה שנה. דיש שלשה הבדלים בין זרעים לירקות. א׳ דזרעים כשם שמכניסין מן השדה לגורן כך מוציאים גוף הזרע מן הגורן אל השדה לזריעה משא״כ ירקות יש להם זרעוני גנה שאינם נאכלים מה שמזריעים ולא מוציאים גוף הפרי לזריעה היינו היוצא. ב׳ דזרעים זורעים שדות שלמות רחוק מן הבית שהרי בשעת אכילה אין מביאים מן השדה לביתו לאכול אלא מייבשים ומכניסים לגורן תחלה. משא״כ ירקות אוכלים כשהם חיים ונתלשים מן הארץ כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה ג׳. מש״ה זורעים עפ״י רוב ירקות בגן הירק סמוך לביתו ולא בשדה וכמש״כ לעיל י״א י׳ היינו השדה. ג׳ דזרעים אין גדלים אלא פעם אחת בשנה. משא״כ ירקות יש מהם גדלים בכל חודש וכמש״כ להלן ל״ג י״ד דמש״ה נקראים גרש ירחים. היינו שמפרש הכתוב שנה שנה. ופירש הכתוב ג׳ הבדלים הללו דיש מינים דנזרעים ירק וזרעים היינו כשהוא נזרע בגן הירק ונאכל מעט בחיותם נקראו ירק וגדלים בגנה סמוך לביתו ופטורים מתו״מ אף על גב שיש מאותו מין שזורעים שדות שלמות ואז המה זרעים וחייבים בתו״מ ומינים אלו אין בהם אלא הבדל השני. וכן יש להיפך. מש״ה פי׳ הכתוב שלשה גדרי זרעים. היוצא. השדה. שנה שנה:
מעשר דגנך תירשך ויצהרך. לדעת הגאונים והרמב״ם יש להבין מדוע דייק הכתוב כאן לפרש דגנך וגו׳ אף על גב שביארנו בספר במדבר י״ח י״ב דבכלל דגן כל דמידגן במשמע זרעים ופירות האילן לאפוקי משקה אינו מידגן מש״ה פירש הכתוב תירוש שהוא משקה יין ויצהר שהוא שמן מכ״מ למאי פי׳ הכתוב בזה המקרא הני תלתא. וגם קשה הא דכתיב כאן בענין דמעשר ובכרת בקרך וצאנך. שהוא מאכל כהנים ולא בעלים ואי נימא דאגב מעשר כתיב בכורות באכילה בירושלים. א״כ למאי ייחד הכתוב רק בכורות ולא כל נדרים ונדבות דמותר גם לבעלים כמע״ש וכלשון המקרא לעיל י״ב אלא מתחלה יש לבאר סוף המקרא למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים. ותניא בספרי והובא בתוספות קדושין דכ״ג וב״ב דכ״א לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה והפי׳ כי מע״ש אינו נאכל אלא בירושלים וא״א לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל עשירית תבואתו וע״כ או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל והרי אין לו עסק שמה כ״א תלמוד ויראה. או שמניח לתלמידים בירושלים מזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים. וזהו תכלית מצות מע״ש להגדיל תורה. ונמצא מיירי כאן באכילה שלא בימי הרגל אלא בכל השנה. ומעתה לעיל דמיירי בביאת המקדש ברגלים כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה וגו׳. וע״כ מקריבים במועד או לפני הרגל שהרי המשהה קרבנו רגל א׳ עובר בעשה כדאיתא בר״ה ד״ו מש״ה נתפרש אכילת כל הקדשים וכן במקרא י״א דכתיב ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם וגו׳ היינו שמחת רגלים בבשר קדשים. משא״כ כאן דמיירי באכילת כל השנה בירושלים וזה אינו אלא הנשאר ממע״ש ומן בכורות דכתיב בהו לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה ולא נצרך הכהן להקריבם ברגל דוקא כ״א באותה שנה. אחר שכן דמיירי בתלמידים פי׳ הכתוב דגנך תירושך ויצהרך. שהמה הכרחי לחיות האדם הנדרש לתלמידים כדאיתא בב״ב ד״צ ב׳ דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש. ולא שארי פירות. ואם כן פי׳ כאן דגן כמשמעו חמשת המינים. ובכורות נאכל לכהנים תלמידים:
וכי ירבה ממך הדרך. ומפרש המקרא שלשה אופנים שהדרך הוא אך למשא על הבעלים. א׳. כי לא תוכל שאתו. היינו שנטמא ולא יהי נאכל בירושלים. ב׳. כי ירחק ממך המקום וגו׳ כמשמעו דרך רחוקה. ג׳. כי יברכך ה׳ אלהיך שיהא הרבה תבואה וא״א להוליך כ״כ:
וצרת הכסף בידך. שיהא משומר בידך אע״ג שהוא ממון גבוה ואין לו תובעין ודיני שמירה מכ״מ מצוה לשמור או משמיענו המקרא שלא יבוש בכך להיות צרורים בידך שהרי ממון גבוה הוא ואין בזה חרפה:
ובכל אשר תשאלך נפשך. כל מיני תענוגים שאפשר ליקח בכסף וא״צ לקמץ כדי להניח על תלמידים לאחר הרגל אלא יכול להתענג בהם:
ושמחת אתה וביתך. תשמח בהם כל בני ביתך במועדים:
והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. לעיל י״ב ט׳ הזהיר הכתוב פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך ולא תביא אותו ג״כ לירושלים. וכאן הזהיר הכתוב שלא יעזבנו מלהתענג ג״כ בכל אשר תשאל נפש הבעלים ככה תענג את בית הלוי. ופי׳ אשר בשעריך שהוא בערי ישראל ממונה לתורה ולתעודה והיינו שוטרים הלוים שהמה ת״ח ועליהם כת׳ כי אין לו חלק ונחלה עמך. שיהא לו מעות מע״ש לקנות תענוגים ולשמוח ברגל הוא ובני ביתו. וכבר ביארנו בספר במדבר י״ח כ׳ ולעיל י׳ ט׳ דמשמעות חלק הוא בתענוגי האדם שמלבד חיי הכרחי ואינם נצרכים כ״כ לת״ח המשוקעים בעיון תורה כמש״כ שם:
מקצה שלש שנים. בזה הפ׳ נכלל שני מ״ע כדרך משנה תורה. א׳ מ״ע דביעור היינו מקצה שלש שנים וגו׳. ב׳ מעשר עני היינו תוציא כל מעשר תבואתך בשנה ההיא:
ובא הלוי. למשמעות הראשון ובא הלוי היינו מ״ר ובזה נכלל גם כן כהן לתרומתו. אלא משום שדרך שלא להשהות תרומה בביתו גם בל״ז כמש״כ בפ׳ קרח בשם הירושל׳ מש״ה כתיב הלוי לחוד:
והגר וגו׳. היינו למשמעות השני שהוא מ״ע:
ואכלו ושבעו כדי שיתחייבו בבהמ״ז ובזה יהי׳ שפע ברכה לבעלים כמש״כ בפרשת עקב. והיינו דמסיים למען יברכך וגו׳. וגם בלי בהמ״ז כשהעני שבע בבית העשיר נותן ברכה להעשיר והברכה פועלת הרבה יותר מזכות מצות תרומות ומעשרות לבד. והיינו דמסיים בכל מעשה ידך. דמשמעו אפילו עסקים שלא בקרקע. אבל תו״מ לבד אע״ג דמברכי לבעלים כדאיתא בתענית פ״א אבל אינו אלא ברכת הארץ. משא״כ ברכת העני פועלת בכל:
